במשפטים, רשלנות היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול להיות מודע לפרטים אלו בנסיבות דומות. שלא כבדיני הנזיקין, במשפט הפלילי אין די ברשלנות כדי להטיל אחריות פלילית, אלא אם יש הוראה מפורשת בחוק המתייחסת לעבירה הנדונה.
משמעות הרשלנות היא שהאדם לא היה מודע בפועל לאחד מרכיבי היסוד העובדתי, ובכל זאת מטילים עליו אחריות, משום שאדם מהיישוב יכול היה להיות מודע לאותו רכיב (מודעות בכוח). עם זאת, במקרה שאפשרות גרימת התוצאה (צפיוּת) היא בגדר סיכון סביר, לא תוטל אחריות פלילית.
הקריטריונים הנמדדים הם אובייקטיביים, ומתעלמים ממחשבותיו וכוונותיו הספציפיות של הנאשם.
מאחר שהרשלנות היא יסוד נפשי חריג, נאשם ברשלנות עומד בדרגה מוסרית נוחה יותר מאשר נאשם שפעל מתוך מחשבה פלילית, והוא מהווה סיכון פחוּת. לפיכך משפט פלילי בגין עבירה שבוצעה ברשלנות, הוא יוצא דופן ונערך רק בשל עבירות שאינן מסוג פשע (עד שלוש שנות מאסר).
המבחן לקביעת התנהגות רשלנית הוא מבחן "האדם הסביר", כלומר האם אדם מן היישוב יכול היה להביא בחשבון את קיומו של אותו רכיב של היסוד העובדתי. לדוגמה, אם איש משאיר גרוטאות בחצר, אך אדם מן היישוב יכול לצפות שילדים עלולים לשחק בגרוטאות ולהיחבל, אותו איש יכול להיחשב כמי שהתנהג ברשלנות. באחד המקרים בית המשפט העליון אף עשה שימוש במחקרים מסקנדינביה לצורך קביעה שהתנהגות מסוימת לא הייתה ננקטת על ידי אדם מן היישוב, ושהנאשם, שהתנהג תוך אי-נקיטת הזהירות המתבקשת בהתאם למחקרים.
המושג "רשלנות פושעת" אינו מונח משפטי, אלא מונח לשוני המצביע על התנהגות רשלנית במידה מוגברת, או בנסיבות מחמירות.
הרשלנות היא מעין "סל" שלתוכו מכניסים תיאורים שונים של אירועים שמהווים התנהגות רשלנית מסוגים שונים. כלומר אין עבירות פליליות שהן עבירות רשלנות כשלעצמן, אלא יש עבירות שאפשר לבצע אותן ברשלנות, לדוגמה: המתה, גרימת חבלה, וכדומה. כאמור, על פי סעיף 21(ב) ו-90ב לחוק העונשין, עבירות שהיסוד הנפשי שלהן הוא מסוג רשלנות, עונש המקסימום עבורן הוא 3 שנות מאסר.
מבוא המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה
קיימים מספר חוקים המגדירים את עבירות ההמתה ברשלנות וקובעים מדרגי ענישה בהתאם לחומרת המעשה. סעיף סעיף 304 לחוק העונשין קובע כי גרימת מוות ברשלנות עונשה עד שלוש שנות מאסר. סעיף זה נשאר במתקונותו גם לאחר תיקון 137 לחוק העונשין.
בשנת 2019 חוקק התיקון 137 לחוק העונשין שקבע מדרגי עבירה חדשים לעבירות ההמתה, בתיקון זה נוספה (בין היתר) עבירת 'המתה בקלות דעת' היוצרת מדרג חומרה מיוחד לעברות ההמתה שנעשו שלא בכוונה תחילה ועונשה נקבע ל12 שנות מאסר.
רוב עבירות התנועה ובפרט עבירות שגרמו לתאונות דרכים, מתבצעות בגלל רשלנותו של הנהג או של אחד המעורבים בתאונה שנמצא אשם בה, לדעת בוחני המשטרה.
לדוגמה: תאונת דרכים שהתרחשה בצומת נגרמה בגלל "אי מתן זכות קדימה" – המשטרה קבעה שנהג רכב א' לא נתן זכות קדימה לנהג רכב ב', למקום שהוצב תמרור שחייב אותו לתת זכות קדימה. המשטרה מאשימה את נהג א', בבית המשפט לתעבורה, בעבירות התנועה הבאות:
הנהג מואשם בכך שנהג בצורה רשלנית, ביצע את עבירות התנועה הללו וגרם לתאונת-הדרכים. התביעה המשטרתית תצטרך להוכיח שהנהג היה רשלן או פזיז. הנפגע, נהג רכב ב', יוכל לתבוע בבית משפט אזרחי את נהג א', בהתאם לדיני הנזיקין (דינים העוסקים בגרימת נזק שבין אדם לחברו), על-כך שנהג ברכבו ברשלנות, פגע בו וגרם לו נזקים.
המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק.
המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות פליליות. כאלו שהוגדרו בחוק המשפטי כהתנהגויות פליליות – ובא לקבוע כללי הימנעות מהתנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין, ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה.
המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין הפרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר).
התנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים. יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות, וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה.
עם זאת, ישנם מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון: רצח, גנבה ועינוי נשים. שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות הפליליות הן עבירות אלימות ועבירות רכוש.
בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט הוא לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית ואם לאו, ולגזור את עונשם של עבריינים מורשעים.
קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה וקביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי. בשיטת המשפט המקובל הנסמך על תקדימים, החלטות כאלו מרחיבות ומפתחות את החוק ואת פרשנותו המחייבת. לעומת זאת, במסגרת שיטת המשפט הקונטיננטלי, אין לתקדים השיפוטי משקל משמעותי, ולכן אין להכרעת בית המשפט מעמד מחייב, והיא תקפה רק במקרה הנדון.
מבוא במשפטים, רשלנות היא התנהגות שבמהלכה אדם גרם נזק מבלי שהיה מודע לטיב מעשיו, לנסיבות, או לתוצאות המזיקות של התנהגותו, כאשר האדם הסביר היה יכול
'הגנה עצמית' בהתאם לסעיף 34 בחוק העונשין: טענת הנאשם כי פעל כלפי תוקף במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. וזאת בכפוף למספר קריטריונים שנקבעו בסעיף 34 כסייגים להגנה עצמית.
'כורח' – סעיף 34 יב' לחוק העונשין: טענת נאשם כי פעל תחת איום של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של עושה המעשה או של זולתו.
'צידוק' – סעיף 34 י"ג: הגנה של נאשם אשר ביצע עבירה – כאשר היה חייב או מוסמך לפעול, או בשל ציות לרשות מוסמכת, אלא אם מדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל.
'זוטי דברים' – סעיף 34 י"ז: הגנה של נאשם, כשלאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו ניתן להגדירו כקל ערך.
חוק העונשין הישראלי אינו מגדיר את מטרות המשפט הפלילי ואת מטרות הענישה. בחקיקה הישראלית ניתן למצוא שיקולים תועלתנים וגמולניים מעורבבים, וכך גם דעות השופטים.
מטרה עיקרית של דיני העונשין היא הרתעה. קיימים שני סוגי הרתעה: אישית (העבריין עצמו לומד לקח) וכללית (שאר הציבור לומד לקח –יראו ויראו). חולשתה העיקרית של גישת ענישה לצורך הרתעה היא שלפיה, בעת שאדם מבצע עבירה, הוא מבצע אומדן של העונש הצפוי ביחס להנאה שיפיק. מחקרים שונים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שענישה מרתיעה יותר את הפרטים הנורמטיביים בחברה ומרתיעה יותר בעבירות מסוימות. בעבירות אינסטרומנטליות (רכוש), ההרתעה אפקטיבית יותר. לעומת זאת, בעבירות אקספרסיביות (רגש), הרתעה אפקטיבית פחות. למשל, יש ספק אם ענישה מהווה הרתעה אפקטיבית כלפי רוצחים, בעלים מכים, עבירות אלימות וכדומה – ציבור לא נורמטיבי ומבצעי עבירות אקספרסיביות.
מאחורי מטרה זו עומדת הגישה כי יש לדיני העונשין מטרה עמוקה יותר מהרתעה. לפי תאוריה זו, מטרתם העיקרית היא לשמש כלי לחינוך הציבור ולהתוות את גבול המותר והאסור בחברה. על פי גישה זו דיני עונשין שואפים לגרום לפרט להפנים את הנורמות הרצויות ולנהוג על פיהן, במנותק מהחשש מפני סנקציה.
תורות ענישה מסוימות מייחסות למשפט הפלילי, בנוסף להרתעה, גם מטרה של תיקון העבריין. תורות אלה שמות דגש על הפן השיקומי במקום על הפן ההרתעתי, ומצביעות על תכליתו של המשפט הפלילי להפוך את העבריין לאזרח מתפקד ומועיל לחברה. בהתאם לכך, המטרה העיקרית של המשפט הפלילי היא לקדם את שילובו של העבריין בחברה כאזרח שומר חוק. יש אף מלומדים שסוברים כי, במודל ענישה שיקומי, על השופט להתאים את העונש לעבריין יותר מאשר לעבירה.
המניעה מטרתה להפסיק התנהגות לא חוקית או סוטה של העבריין, על ידי הרחקתו מהחברה והגבלת יכולתו הפיזית לבצע עבירות נוספות. במרכז המודל המניעתי עומדים שיקולים של הגנה על שלום הציבור על ידי הרחקת העבריין המסוכן מהחברה. בימינו מטרות אלה מושגות באמצעות עונשי המאסר. לפי גישה זו, ההנחה היא ששיעור הפשיעה קטן, כל עוד העבריין כלוא.
תאוריות שונות בדיני הענישה טוענות כי תפקידו של המשפט הפלילי הוא להטיל על העבריין עונש שיהווה גמול צודק למעשהו. בניגוד לגישות האחרות, אין למטרת הגמול היבט תועלתני. אין לה עניין בשינוי התנהגות העבריין. עיקרה לגמול לעבריין על העבירה מידה כנגד מידה.
