חדלות פירעון

חדלות פירעון כלכלית היא המצב המוביל לחדלות פירעון משפטית (החלת דיני חדלות הפירעון). חדלות פירעון כלכלית עשויה להתקיים ללא תגובה משפטית. אולם, תגובה כזו היא רצויה מאוד, לטובת כל הצדדים המושפעים מחדלות הפירעון. באופן מעשי, המעבר לחדלות פירעון משפטית מתרחש כמעט תמיד, סמוך לאחר (או אף לפני) שהחייב או נושיו מבינים שמתקיימת חדלות פירעון כלכלית.

שני מבחנים משמשים בהגדרת חדלות פירעון כלכלית

1. המבחן המאזני  – מצב בו לחייב יש יותר התחייבויות מנכסים (ההון העצמי שלילי).
2. המבחן התזרימי  – מצב בו החייב אינו יכול לשרת את התחייבויותיו בטווח הקצר (ההון החוזר שלילי, או שאין די מזומנים בקופה לשם פירעון החלויות הקרובות).

שני המבחנים עשויים לחול בו זמנית, או שרק אחד מהם יתקיים. לדוגמה, יכול שהחייב יהיה בעל הון עצמי חיובי אך הון חוזר שלילי.

במצב זה, לנושים אין תועלת מכך שסך נכסי החייב עולה על סך התחייבויותיו: הם מושפעים מהעובדה שהחייב אינו יכול לשלם להם במזומן, כעת, את חובותיו שמועד פירעונם הגיע. מנגד, יכול שהחייב יהיה בעל הון חוזר חיובי אך הון עצמי שלילי.

גם מצב זה עשוי לייצג חדלות פירעון: על אף שהחייב פורע בטווח הקצר את התחייבויותיו, ברור שעליו להשיג עוד נכסים (או להפחית חבויות) כדי שיוכל לפרוע את כל חובותיו לכשיגיע מועד פירעונם. ההגדרה של חייב מסוים כחדל פירעון נתונה לשיקול דעת בית המשפט, אשר בוחן את מכלול הנסיבות ובודק האם מתקיים אחד או יותר מהמבחנים האמורים. גם כך, אפשר שאירוע חיצוני בטווח הזמן הקרוב ישנה את המצב לטובה, כגון הזרמה של הון עצמי נוסף מבעלי המניות בחברה (דבר המתרחש, לעיתים, כתוצאה מעצם האיום בפתיחת הליך חדלות פירעון נגד החברה).

דיני חדלות הפירעון הם תחום דין מהותי, שבכוחו לשנות זכויות שנוצרו במשפט האזרחי הכללי (למשל, תחת דיני החוזים). בכל סוגי הליכי חדלות הפירעון, קיים קו מפריד ברור, החוצץ בין המשטר המשפטי הרגיל לבין החלתו של משטר חדלות הפירעון. אותו שינוי בזכויות, שמטיל דין חדלות הפירעון, מתחיל להתקיים בנקודת זמן מסוימת. נקודה זו היא מועד ההחלטה על תחילת ההליך בידי בית המשפט.

החלת דיני חדלות הפירעון היא משמעותית הן עבור החייב והן עבור הנושים. החייב או נכסיו יוצאים משליטת הבעלים הקודמים ועוברים לניהולו של הנאמן או המפרק. הנושים מושפעים מעיכוב ההליכים, אשר מונע מהם לתבוע את החייב בבית המשפט הרגיל או לפעול נגדו בהוצאה לפועל. שינויים אלו הכרחיים לשם ניהולו של הליך חדלות הפירעון. מינוי בעל התפקיד על נכסי החייב נחוץ כדי לברר את שווי הנכסים, למנוע שימוש לרעה בהם ולהיטיב את ערכם עד שתמורתם תחולק לנושים. עיכוב ההליכים נחוץ כדי שלא יתרחש מרוץ תביעות ותימנע התוצאה השרירותית של "כל הקודם זוכה".

נקודת המוצא היא שאין בנכסי החייב כדי לספק את כל נושיו. לפחות חלקם יאלצו לספוג קיצוץ, בין אם לשיעורין או מוחלט, בגובה החוב שיוחזר להם. כללי החלוקה המיוחדים של חדלות הפירעון מיועדים להסדיר את השאלה מי יספוג את הפגיעה הזו. לא ניתן ליישם את הכללים אלא אם חל עיכוב הליכים, כך שמאסת הנכסים של החייב נשמרת ומוגנת עד שניתן לחלקה בהתאם לדין.

הסוגיות המהותיות בדיני חדלות הפירעון

מסת נכסי החייב

השאלה המהותית הראשונה בדיני חדלות הפירעון היא: מה כוללים נכסי החייב? קרי, מבין הנכסים הקיימים בעולם, מה שייך לחייב ומה לא. לכאורה, ניתן לענות על שאלה זו בפשטות ולקבוע כי הנכסים שהיו בידי החייב בעת הכניסה להליך חדלות הפירעון (לצד ההכנסות שהגיעו לידיו תוך כדי ההליך) הם נכסי החייב. אלא שאפשרות זו היא פשטנית מדי:

ייתכן והחייב הבריח נכסיו לידי אנשים אחרים; ייתכן גם שהחייב כבול בחוזים לא-רווחיים, המקטינים את נכסיו ככל שהזמן עובר, ללא הצדקה עסקית מספקת; לבסוף, ייתכן שהחייב פרע (בתום לב) את חובותיו לחלק מהנושים ולא לנושים אחרים, בניגוד לכללי החלוקה שבחדלות הפירעון. בכל המקרים הללו, יש להחזיר אותם נכסים, שיצאו שלא כדין, אל תוך מאסת נכסי החייב.

הנושא של מאסת נכסי החייב נחלק לשלוש סוגיות:

• העברת רכוש ללא תמורה שוות ערך – מצבים בהם הועברו נכסים מהחייב לצד שלישי, מבלי שהחייב קיבל נגדם, לתוך מאסת הנכסים שלו, תמורה שקולה. מדובר, למשל, בהענקת "מתנה" מהחייב לקרוב משפחה שלו. במקרים מסוימים, הדבר עולה כדי "הברחת נכסים", אך הוא יכול גם להיעשות בתום לב. לאחר שנכנסים למשטר חדלות הפירעון, החייב ממילא אינו יכול להעביר מנכסיו אלא באישור בעל התפקיד או בית המשפט (אם עשה זאת, ההעברה בטלה). לכן, עילה זו מתייחסת בעיקר לתקופה ש"לפני" הכניסה לחדלות הפירעון המשפטית – האם החייב העניק נכסים בפרק זמן נתון שקדם להכרזתו כחדל פירעון? בישראל, פרק זמן זה עומד על עשר שנים לפני חדלות הפירעון המשפטית.
  בתקופה של שנתיים לפני חדלות הפירעון, כל ההעברות בטלות, אפילו אם ניתן להוכיח שהחייב היה כשיר-פירעון במועד ההעברה.
  לגבי שמונה השנים הנותרות, אפשר שההעברה תתבטל ואפשר שהיא תישאר על כנה, כאשר הנטל על הנעבר להוכיח שהחייב היה כשיר-פירעון בעת ההעברה. אם העברה מוכרזת כבטלה, הרי מי שקיבל את הנכס חייב להחזירו לידי בעל התפקיד (הנאמן). כל עוד לא עשה זאת, יש לנאמן זכות תביעה אישית כלפיו.
• העדפת נושים – מצבים בהם הועבר רכוש מהחייב לידי נושה, בסמוך לחדלות הפירעון המשפטית. כאן, לכאורה, ניתנת תמורה שקולה כנגד נכסי החייב. התמורה היא הפחתת סכום החוב כלפי אותו נושה. לפיכך, העדפת נושים היא אכן עילה פחות חמורה מאשר העברת רכוש ללא תמורה שוות ערך.
  אולם, עדיין מוצדק להשיב למאסת הנכסים את הרכוש שהועבר, שכן אם היה נפתח הליך חדלות פירעון טרם ההעברה, לא היה הנושה זכאי לקבלת מלוא חובו, אלא רק שיעור חלקי ממנו, בהתאם לכללי החלוקה. התקופה בה אסור לבצע העדפת נושים היא 3 חודשים לפני הגשת הבקשה לפתיחת ההליך. בנוסף, כדי שתחול העילה, על החייב להימצא בחדלות פירעון כלכלית בעת ההעברה. לבסוף, נדרש יסוד נפשי של כוונה "לתת עדיפות" לנושה, או קיום "אילוץ או שידול" מצד הנושה.
  העדפת נושים יכולה להתבטא, לדוגמה, ברכישה עצמית של אג"ח כל עוד החברה כשירת-פירעון, היא יכולה לפרוע את החוב לבעלי האג"ח שלה בכל סדר ובכל כמות שתחפוץ, ללא תלות בעדיפות היחסית שבין סדרות האג"ח. אך אם החברה נמצאת בחדלות פירעון כלכלית, בגינה תוגש בקשה לפתיחת הליך עד 3 חודשים לאחר הרכישה העצמית, הרי ייתכן כי יתברר בדיעבד שהייתה זו העדפת נושים. ככלל, התוצאה של העדפת נושים היא בטלות ההעברה וחיוב הנושה להשיב את הכסף לידי בעל התפקיד.
• חוזים נמשכים – פעמים רבות, חייב הנכנס להליך חדלות פירעון קשור במגוון חוזים נמשכים או חוזי ביצוע, כמו הסכמי שכירות. סוגיה זו נחלקת לשני מצבים:
  1. חדל הפירעון עצמו רוצה להשתחרר מהחוזה.
  2. הצד השני לחוזה רוצה להשתחרר ממנו.

במצב הראשון, המניע של החייב הוא העובדה שהחוזים אינם תורמים לרווחיותו ומדלדלים את קופת ההליך ככל שחולף הזמן. במצב השני, המניע של בעל החוזה הוא העובדה שהחייב אינו משלם לו (שהרי הוא חדל פירעון וחל עיכוב הליכים), בעוד הצד השני נאלץ להמשיך ולקיים את החוזה.
במצב הראשון, בו החייב מבקש להשתחרר מהחוזה, הוא או בעל התפקיד נדרש לבקש את אישורו של בית המשפט כדי לעשות כן. המבחן, לפיו בית המשפט יאשר בקשה זו, הוא שמדובר ב"נכס מכביד", כגון חוזה שאין בו רווח.
המצב השני, בו הצד האחר מבקש להשתחרר מהחוזה, מתעורר מאחר שככלל, ניתן לקבוע בחוזה שכניסת אחד הצדדים להליך חדלות פירעון תביא לפקיעתו וביטולו של החוזה. בנוסף, עצם חדלות הפירעון כרוכה לרוב בהפרת חוזים, דבר המוליד זכות לביטול החוזה לפי דיני התרופות.

אולם, בשל הרגישות המיוחדת של דיני חדלות הפירעון – הרצון לאפשר לחייב לחזור לעסקים ולהשתקם מבחינה כלכלית – אין זה רצוי כי חוזי ביצוע יתבטלו. לדוגמה, חייב עסקי עלול לאבד את החנויות בהן הוא פועל, אם יבוטל חוזה השכירות שלו. דבר זה יכשיל את הליך ההבראה. לכן, ניתן לבקש מבית המשפט להורות לצד השני להמשיך ולקיים את החוזה, על אף רצונו לבטלו. בהליכי הבראה, מצב זה נחלק למספר אפשרויות: ראשית, "ספק תשתיות" (כגון חשמל ומים) חייב להמשיך ולספק לחייב את השירות, בתנאי שהחייב או בעל התפקיד משלם עבור השירות החל ממועד הכניסה להליך חדלות הפירעון ואילך.

שנית, בית המשפט רשאי לצוות על "ספק חיוני" – מי שמספק שירות או מצרך הדרוש להמשך הפעלתה של החברה – להמשיך ולספק את השירות או המצרך גם לאחר תחילת ההליך, אם סירובו של הספק לעשות כן אינו נובע מטעם סביר.

שלישית, מרבית החוזים הקיימים האחרים מכוסים על ידי הקביעה כי בעל התפקיד רשאי לאמץ חוזה קיים או לוותר עליו (כאשר אימוץ חוזה שיש לצד השני זכות לבטלו או שכבר בוטל סמוך לפני הכניסה להליך, כמו גם ויתור על חוזה, יעשו רק ברשות בית המשפט).

החוק שולל באופן מפורש את תוקפן של תניות בחוזה המאפשרות את ביטולו על ידי הצד השני (זה שאינו החייב) רק בשל עצם חדלות הפירעון של החייב.^[16]

נוסף על סוגיות אלו, הליכים מסוימים של תביעה נגד נושאי משרה או בעלי שליטה בחייב יכולים להיחשב גם הם כחלק מהפעולות של הרחבת מאסת הנכסים. עם זאת, עילת התביעה, גם אם היא מופעלת רק בהקשרי חדלות פירעון, נטועה במשפט האזרחי הכללי (הנזק שגרם הנתבע לחברה או לנושים).

חלוקת הנכסים לנושים

השאלת המהותית השנייה בדיני חדלות הפירעון היא: כיצד יש לחלק את נכסי החייב בין נושיו? זו השאלה המרכזית והקשה ביותר. מראש ידוע, כי נכסי החייב אינם מספיקים כדי לשלם לכל נושה את סכום החוב המקורי שלו. לכן, כל הנושים או שיעור ניכר מתוכם יאלצו לאבד חלק כלשהו מהחוב, אותו ציפו לקבל מהחייב לפני שהפך חדל פירעון.

כל נושה היה שמח לגבות את מלוא חובו, אך הדבר אינו אפשרי. נדרש לקבוע כיצד הנכסים, המעטים מדי, יחולקו בין נושים רבים. זו היא בעיית המאגר המשותף, הקיימת בתחומים רבים מלבד חדלות פירעון. הקביעה, האם נושה מסוים יזכה להחזר חובו או חלק ממנו או יאבד את כולו, תלויה בעיקר בסדרי החלוקה לאותו נושה בדין חדלות הפירעון. שני עקרונות מושלים בחלוקת הנכסים: עקרון העדיפות ועקרון השוויון.

עקרון העדיפות קובע כי קיימות דרגות שונות של נושים, כאשר כל דרגה חייבת להיפרע את מלוא סכום החוב כלפיה לפני שהדרגה מתחתיה תקבל סכום כלשהו. עקרון זה מכונה גם כלל העדיפות המוחלטת.

סדר העדיפות הקבוע כיום בדין הישראלי מושפע מחד מהעקרון של עדיפות הנושים המובטחים (בעלי זכות "קניינית" בנכסי החייב) ומאידך מהרצון להעניק חלק כלשהו ממאסת הנכסים לנושים הבלתי-מובטחים, ה"חלשים", לרבות עובדים וספקים. איזון בין שני אינטרסים אלו הוא קשה ביותר, מאחר שבחלק גדול מהמקרים כל נכסי החייב מספיקים רק כדי לשלם לנושים המובטחים. הפתרון שמצא הדין הוא להעניק עדיפות מוחלטת לנושים המובטחים בעלי שעבוד קבוע, לצד עדיפות חלקית בלבד לנושים המובטחים בשעבוד צף. גם כך, אי אפשר לפרוע ולו מעט לנושים הבלתי-מובטחים כאשר חדלות פירעונו של החייב היא עמוקה.

סדר העדיפות הוא:

1. בעלי זכות קניינית קבועה:
   1. "שעבוד ראשון" על נכס – שעבוד הנקבע בחוק וגובר על כל שעבוד אחר הרובץ על אותו נכס.
   2. חובות מובטחים בשעבוד קבוע – נושים, אשר בנוסף לזכות החוזית שיצרו מול החייב להחזר חובם, גם רכשו זכות קניינית מסוג שעבוד בנכס של החייב. משהחייב לא החזיר להם את חובם ובהתאם לקבוע בהסכם היוצר את השעבוד (כאשר הסכם זה יכול להיות איגרת חוב, הלוואה בנקאית הכוללת משכון, הסכם משכנתא וכדומה), הם רשאים להיפרע מן הנכס המשועבד – לרבות מינוי כונס נכסים לתפיסת הנכס ומכירתו.

      כתוצאה מכך, יוצא הנכס ממאסת הנכסים של החייב הניתנים לחלוקה בהליך חדלות הפירעון. שעבוד קבוע דורש רישום במרשם ציבורי (כגון אצל רשם המשכונות, רשם המקרקעין או רשם החברות); אם השעבוד לא נרשם, הרי שאין לו תוקף כלפי בעל התפקיד ושאר הנושים של החייב. במקרה כזה, מי שדימה להיות בעל שעבוד הופך לנושה לא-מובטח, הנותר עם זכות חוזית רגילה מול החייב.

   3. שעבודים מיוחדים – סוגים מסוימים של זיקות לנכס, המקנים לנושה זכות קניינית או מעין-קניינית. אלו כוללים את הערת האזהרה, את העכבון ואת השעבוד על מטלטלין מכוח חוק. גם כאן, ההצדקה לקדימות היא "קנייניות" הזכות שהוקנתה לנושה, כך שיש לו יכולת ישירה להיפרע מנכס מסוים ולהוציא אותו ממאסת הנכסים של החייב.
2. הוצאות ההליך – ההוצאות הכרוכות בעצם קיומם של הליכי חדלות הפירעון. אלו כוללות את עלות מימושם של נכסי החייב, הוצאות לטובת כונס הנכסים הרשמי, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שייצג את החייב בבית המשפט.
3. חובות בדין קדימה. הרכבם המדויק של חובות אלו משתנה בהתאם לסוג ההליך. הרכיב החשוב בהם הוא שכר עובדים.
4. חובות מובטחים בשעבוד צף (רלוונטי רק לחייב שהוא תאגיד) – שעבוד צף נובע מתניה בחוזה שבין חייב ונושה. תניה כזו נפוצה מאוד באיגרות חוב. הצדדים מגדירים את הנכסים שעליהם חל השעבוד הצף (לרוב, כלל נכסי החייב). אם השעבוד הצף "מתגבש", הוא הופך לשעבוד קבוע והנושה יכול להיפרע מנכסי החייב כבעל זכות קניינית.

   במקרים של חדלות פירעון, השעבוד הצף מתגבש במועד הגשת הבקשה לפתיחת ההליך. אם החוזה שיצר את השעבוד הצף אסר על יצירת שעבודים (קבועים) מאוחרים יותר והחייב יצר שעבודים כאלו, השעבוד הצף יגבור על השעבוד הקבוע (פרט לשסל"נ – שעבוד ספציפי לרכישת נכס). אולם אם לא נכלל תנאי כזה, בעלי השעבוד הצף נמצאים בסדר העדיפות אחרי השעבודים הקבועים וכן, כאמור, אחרי הוצאות ההליך והחובות בדין קדימה. בעלי השעבוד הקבוע והשעבוד הצף מהווים יחדיו את קבוצת הנושים המובטחים.

5. חובות רגילים – כל החובות שאינם מובטחים או מועדפים.
6. בעלי הזכות להון העצמי של התאגיד / החייב עצמו – זכאי לחלוקת יתרת הנכסים שלאחר סילוק כל החובות לנושים, אם נותרה.

על סדר העדיפות ניתן להתנות בהליך מסוג הבראה. עם זאת, לנושים העדיפים תהיה נטייה שלא להצביע בעד תוכנית המקנה להם פחות מכפי שהיו מקבלים בהליך של מימוש נכסים.

בשני סוגי ההליכים האחרים סדר העדיפות הוא קוגנטי כמעט לחלוטין.

עקרון השוויון קובע שבין הנושים באותה דרגה, הרכוש יחולק בשיעור שווה.

לדוגמה, אם נותרו בקופת ההליך 2 מיליון ש"ח כשמגיעים לדרגת הנושים בעלי שעבוד צף, כאשר סך החוב המקורי לנושים אלו הוא 8 מיליון ש"ח, אזי כל נושה בדרגה זו יזכה להיפרע 25% מהחוב המקורי שלו.

כללי החלוקה חלים רק על חובות שנוצרו עד הכניסה להליך חדלות הפירעון. אם החייב נוטל על עצמו חובות חדשים, בזמן ההליך (דבר שניתן לעשותו רק באישור בית המשפט ולשם קידום ההליך), הם נהנים מעדיפות גמורה על כל חוב שהיה קיים ערב ההליך.

השוואה בין ההליכים