כפי שעולה מלשון החוק, ההסדר המשפטי המטיל אחריות בגין רשלנות מנוסח באופן רחב, בצורת עקרון, ולא ככלל חד. הניסוח הכללי של צורת התנהגות ראויה זו, "הסבירה", נועד לאפשר להתאים את הקביעה מהי ההתנהגות הרצויה לנסיבות הקונקרטיות, היות שלא ניתן להגדיר מראש, ביחס לכל מקרה ומקרה, מהי רמת הזהירות הנאותה, הרי מספר המקרים במציאות הוא אינסופי. במילים אחרות, הדין קובע "נוסחה" לפיה נדרשים הפרטים לנהוג. תפקידו של בית-המשפט, ותפקידם של הפרטים, להציב ב"נוסחה" ערכים משתנים, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.

משטר האחריות של עוולת הרשלנות

בנוסף להפרת סטנדרט ההתנהגות, דורשת עוולת הרשלנות את קיומם של קריטריונים נוספים, המכונים יסודות העוולה, אשר יפורטו להלן. אולם, עוולת הרשלנות אינה דורשת כי פעולתו של המזיק נעשתה בכוונה לגרום נזק. גם אם המזיק לא התכוון להרע לאיש, די בכך שהופר סטנדרט ההתנהגות המקובל בחברה. לכן מכונה עוולת הרשלנות עוולה של "אשמה חברתית". בדיני נזיקין נהוג לכנות את דרישת העוולה ביחס למצבו הנפשי של המזיק "משטר אחריות", ועל-כן נהוג לומר כי עוולת הרשלנות היא בעלת משטר אחריות של אשמה חברתית. לדוגמה: אין חשיבות לשאלה האם התכוון מיקי לגרום לתאונה או לאו. די בכך שנהג מעל המהירות המותרת וללא בלמים תקינים, כדי לומר שיש לו "אשמה חברתית", המצדיקה הטלת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות.

מטרות בקביעת הרשלנות כעוולה

כאמור, חשיבותה של עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין רבה, ועל-כן הספרות האקדמית והפסיקה עסקה רבות, במסגרת הדיון בצדק מחלק בדיני נזיקין, במטרות שבקביעתה. נהוג לחלק את מטרות אלה לשניים:

• הגשמת הצדק בין אדם לחברו, על ידי כך שיפצה המזיק המתרשל, את הניזוק החף מפשע, וישיב את המצב לקדמותו עד כמה שהדבר אפשרי.
• מטרה תועלתנית בעיקרה, שעניינה מקסום התועלת שמפיקה החברה מהטלת אחריות במקרה נתון. הטלת אחריות המשפטית, במקרים בהם הופר סטנדרט ההתנהגות הרצוי לחברה, אמורה לשמש תמריץ למזיקים פוטנציאלים שלא להתנהג באופן המזיק לחברה, ובכך לשפר וליעל את הרווחה בחברה. לצורך אמדן היעילות הטמונה בהטלת האחריות, מקובל להשתמש בנוסחת הנד.

כך או אחרת, ישנה הסכמה כללית בספרות ובפסיקה, שאין לקבוע מטרה אחת לקביעתה של העוולה, וכל המטרות משמשות יחד בערבוביה.

יסודות עוולת הרשלנות

כדי להצליח בתביעת רשלנות, על הניזוק להוכיח את כל יסודות העוולה, המפורטים בסעיפים 35–36 לפקודת הנזיקין:

• התרשלות המזיק.
• חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק.
• קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק (קשר סיבתי).

חובת הזהירות

הרשלנות היא פונקציה של חובת הזהירות – אין רשלנות, אלא אם הייתה חובת זהירות בצידה. כלומר, לא יחשב מזיק רשלן, אם אינו חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק. לאור הרחבת מעגל המתרשלים באמצעות נוסחת הנד, חובת הזהירות משמשת במידה רבה כבלם של עוולת הרשלנות. כלומר, לעיתים תשתמש הפסיקה בחובת הזהירות כדי להרחיב או לצמצם את עוולת הרשלנות על פי שיקולי מדיניות. כך קרה למשל, כאשר התעוררה השאלה האם יכולים נתבעים לתבוע עדי שקר במשפטם בעוולת הרשלנות, ועלה החשש שבתי המשפט יוצפו בתביעות. בית-המשפט קבע כי אף שעדות שקר היא התרשלות, אין לעדי השקר חובת זהירות כלפי הנאשם, ולכן אינם רשלנים.

במשפט הישראלי מעוגנת חובת הזהירות בסעיף 36 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון: