הסכם זכיינות בישראל: המדריך המשפטי המלא לזכיין ולמזכה

מאת: מחלקת זכיינות ושותפויות עסקיות, ברקוביץ אהרוני זיו משרד עורכי דין · פורסם: 31.10.2026 · עודכן: 31.10.2026 · זמן קריאה: כ־17 דקות

הסכם זכיינות הוא המסמך שבו נקבע אם רשת תצליח לגדול בלי לאבד שליטה על המותג, ואם זכיין יוכל להחזיר את ההשקעה שלו. מאחר שבישראל אין חוק זכיינות, מה שלא נכתב בהסכם נקבע בדרך כלל לפי עקרונות כלליים, ולעיתים רק בבית המשפט. המדריך הזה ממפה את חמש השכבות המשפטיות של העסקה, מצד המזכה ומצד הזכיין, ומפנה לחקיקה ולפסיקה הרלוונטיות.

מהו הסכם זכיינות, ובמה הוא שונה מהסכם הפצה או רישיון?

הסכם זכיינות הוא חוזה שבו בעל הזיכיון מעניק לזכיין זכות להשתמש בזיכיון לשיווק טובין, והוא כולל שלושה רכיבים מצטברים: שם מסחרי או סימן אחיד, העברת ידע מהותי וסיוע מסחרי או טכני לאורך תקופת ההסכם ^[1]. זו ההגדרה שקובעים כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמי זכיינות), התשס"א–2001, והיא ההגדרה הרשמית היחידה בדין הישראלי.

שלושת הרכיבים הם מה שמבדיל זכיינות מעסקאות דומות. בהסכם הפצה, המפיץ קונה ומוכר מוצרים, אבל הוא לא מקבל שיטת עבודה שלמה. ברישיון לשימוש בסימן מסחר, בעל הרישיון מקבל זכות שימוש במותג, אבל לא בהכרח ידע או ליווי שוטף. בזכיינות הזכיין מקבל "עסק בקופסה": מותג, שיטה ותמיכה.

לסיווג יש השלכות מעשיות. הוא קובע איזה פטור סוג בדיני התחרות רלוונטי, אילו ציפיות לגילוי יש לזכיין, ועד כמה המזכה רשאי לפקח על התפעול היומיומי. הסכם שנקרא "הסכם הפצה" אבל כולל ידע, סיוע ושם אחיד ייבחן לפי מהותו, ולא לפי הכותרת שלו.

האם יש בישראל חוק זכיינות?

לא. בישראל אין חוק ייעודי שמסדיר זכיינות, ואין חובה סטטוטורית למסור לזכיין מסמך גילוי מוגדר לפני החתימה. לפי מחקרו של ד"ר זהר הר־נוי, מלבד פטור הסוג בדיני התחרות אין בישראל מסגרת חקיקתית לזכיינות, והחסר הזה יוצר אי־ודאות משפטית ^[9].

בפועל, עסקת זכיינות בישראל נשענת על פסיפס של חוקים כלליים. חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, קובע חובת תום לב במשא ומתן ובקיום החוזה ^[2]. חוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982, מאפשר לבית משפט לבטל תנאי מקפח ^[3]. פקודת סימני המסחר וחוק עוולות מסחריות מגינים על המותג ועל הידע ^[4][5]. חוק הערבות וחוק המשכון קובעים את כללי הבטוחות ^[6][7], ודיני העבודה קובעים מי נחשב מעסיק.

המשמעות המעשית ברורה: משקל ההסכם הכתוב בזכיינות גדול יותר מאשר בתחומים מוסדרים. כל נושא שלא הוסדר בו, כמו מנגנון עדכון תמלוגים או מה קורה לנכס בסיום, יוכרע לפי עקרונות כלליים כמו תום לב ופרשנות תכליתית, והתוצאה קשה לחיזוי.

מה המזכה חייב לגלות לזכיין לפני החתימה?

בישראל אין רשימה סגורה של פרטים שחובה לגלות, אבל המזכה חייב לנהוג בתום לב במשא ומתן ולא להטעות. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייב לנהוג "בדרך מקובלת ובתום לב" במשא ומתן, וצד שהפר את החובה חייב בפיצויים ^[2]. סעיף 15 לאותו חוק מגדיר הטעיה כך שהיא כוללת גם אי־גילוי של עובדות שהיה צריך לגלות לפי דין, נוהג או נסיבות, ומאפשר לבטל את החוזה ^[2].

בתי המשפט החילו את העקרונות האלה על זכיינות. לפי מחקרו של הר־נוי, בפרשת מאי השקעות (ת"א 36882-11-15, מחוזי תל אביב, 20.7.2020) קבע בית המשפט שעל המזכה מוטל נטל מוגבר למסור לזכיין מידע מהותי ולוודא שהזכיין הבין אותו. פסק הדין ערוער בחלקו לבית המשפט העליון (ע"א 240/23) ^[9]. באותו מחקר מתוארים פסקי דין בבתי משפט השלום שהורו להשיב לזכיינים דמי זיכיון ועלויות הקמה בשל מצגים מטעים ^[9].

המחקר מדגיש גם שהפסיקה לא קבעה עדיין היקף ברור של חובת הגילוי, ושנותרה אי־ודאות לגבי מה נחשב "מידע מהותי" ^[9]. לכן הגישה הבטוחה למזכה היא לגלות בכתב ובאופן יזום, ולתעד מה נמסר ומתי.

מה מקובל לגלות, ולמה ההשוואה לארה"ב מועילה

בארה"ב, כלל הזכיינות של ה־FTC מחייב למסור לזכיין מסמך גילוי מובנה (FDD) 14 ימים קלנדריים לפחות לפני חתימה על הסכם מחייב ^[10]. הכלל אינו חל בישראל, אבל הוא נותן רשימת בדיקה טובה לשני הצדדים. מזכה שמוסר מידע דומה מקטין את הסיכון לטענת הטעיה. זכיין שמבקש מידע כזה ולא מקבל אותו לומד משהו חשוב על הרשת.

• ניסיון וזהות: הגורמים השולטים ברשת וההיסטוריה העסקית שלהם, כולל הליכים משפטיים מהותיים.
• עלות כוללת: דמי כניסה, עלות הקמה, הון חוזר ותמלוגים. ראו גם כמה הון צריך עד נקודת האיזון.
• נתוני סניפים: מספר סניפים שנפתחו ונסגרו, ואם מוצגים נתוני רווחיות, על מה הם מבוססים.
• זכויות במותג: מצב רישום סימן המסחר, ומי הבעלים הרשום.
• חובות רכש: מוצרים וספקים שחובה לרכוש מהם, ואם המזכה מקבל מהם עמלות.

אילו סעיפים חייבים להופיע בהסכם זכיינות?

הסכם זכיינות טוב מסדיר לפחות עשרה נושאים: היקף הזיכיון, טריטוריה ובלעדיות, תקופה וחידוש, תשלומים, סטנדרט תפעולי, קניין רוחני, סודיות ואי־תחרות, בטוחות, העברת הזיכיון, וסיום והשלכותיו. כל נושא שנשאר פתוח יוכרע בעתיד לפי דין כללי, ולא לפי מה שהצדדים התכוונו.

מזכה שבונה רשת צריך לנסח את ההסכם הראשון כתבנית לשכפול, עם נספחים מתחלפים לכל סניף. זכיין צריך לבדוק במיוחד את סעיפי התשלום, הסיום והאחריות האישית. להרחבה על הליווי לשני הצדדים ראו את מחלקת הזכיינות והשותפויות העסקיות של המשרד.

מה מותר לכבול את הזכיין לפי דיני התחרות?

הסכם זכיינות פטור מאישור בית הדין לתחרות אם הוא עומד בכל התנאים של כללי פטור הסוג להסכמי זכיינות ^[1]. הכללים מפרטים רשימה של כבילות מותרות, ורשימה של סייגים שבהם הפטור לא חל. הסכם שאינו עומד בתנאים אינו בהכרח אסור, אבל הצדדים צריכים לבחון אותו בעצמם לפי חוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח–1988.

הכבילות המותרות

סעיף 2(ב) לכללים מתיר, בין היתר, את הכבילות האלה ^[1]:

• התחייבות המזכה לא להעניק זיכיון לאחר בשטח ההסכם, ולא להתחרות בעצמו בזכיין בשטח.
• התחייבות הזכיין לפעול רק בשטח ההסכם ולהימנע מקידום מכירות פעיל מחוצה לו.
• התחייבות הזכיין לא למכור טובין תחליפיים, למעט טובין נלווים וחלפים.
• דרישות איכות, חובת רכישה מהמזכה כשהצבת דרישות איכות אינה מעשית, ועמידה במאפייני המכירה.
• הגבלת שימוש בידע של המזכה לצורך הזיכיון בלבד, ואיסור העברתו לצד שלישי.
• יעדי מכירות, מבחר מוצרים, מלאי מינימלי, אישור מראש לפרסום, וגם התחייבות הזכיין לעניין המחיר שיגבה.

הכללים מאפשרים גם "כבילות נלוות" שאינן ברשימה, בתנאי שהן נחוצות למימוש עיקר ההסכם ואינן פוגעות פגיעה של ממש בתחרות (סעיף 2א) ^[1].

מתי הפטור לא חל

סעיף 3 לכללים מונה מקרים שבהם הפטור לא חל על הסכם הזכיינות ^[1]. החשובים שבהם:

• הצדדים להסכם הם מתחרים בפועל.
• ההסכם מונע מהזכיין לרכוש טובין שעומדים בדרישות האיכות ממקור כלשהו, או מזכיינים ומפיצים מורשים אחרים.
• ההסכם מונע מהזכיין למכור לצרכן שנמצא מחוץ לשטח ההסכם (מכירה סבילה).
• ההסכם מונע מהזכיין לתקוף בבית משפט את תוקף זכויות הקניין הרוחני של המזכה.
• המזכה מגביל שימוש בידע אחרי תום ההסכם גם אם הידע נחשף ברבים.
• צד להסכם הוא בעל מונופולין, או שנתח השוק של הזכיין עולה על 30%. מ־15.9.2027 התקרה יורדת ל־20%.
• ההסכם כובל צד יותר מ־10 שנים רצופות בלי אפשרות להשתחרר בהודעה סבירה. מ־15.9.2027 התקופה יורדת ל־5 שנים.

לפי סעיף 5 לכללים, תוקף הפטור הוארך עד 15 בספטמבר 2031 ^[1]. כמו כן, הסעיף שמחריג את פטור הזכיינות מהחזקה הכללית לגבי הסדרים בעל פה יבוטל ב־15.9.2027 (סעיף 4א) ^[1]. לכן הסכם זכיינות, וגם כל הארכה שלו, צריכים להיות בכתב. רשתות עם הסכמים ארוכים מ־5 שנים צריכות לבדוק אותם לפני ספטמבר 2027.

איך מגינים על המותג ועל הידע בהסכם זכיינות?

ההגנה על המותג מתחילה ברישום סימן המסחר על שם המזכה, לפני שהזכיין הראשון חותם. הזיכיון הוא בעיקרו רישיון לשימוש בקניין רוחני, וכללי פטור הסוג מגדירים "זיכיון" כמתן זכויות שימוש בסימן מסחר, בזכות יוצרים, בפטנט, במדגם או בידע מוגן אחר ^[1]. זכיין שמשלם על מותג לא רשום משלם על נכס שהבעלות בו לא הוסדרה.

רישום הרשות לשימוש בסימן

סעיף 50 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב–1972, מאפשר לבעל סימן רשום להרשות לאחר להשתמש בו. לפי סעיף 50(ב), לרשות אין תוקף אלא אם נרשמה לפי הוראות הסעיף ^[4]. בבקשת הרישום מפרטים את היחסים בין הצדדים, את מידת הביקורת של בעל הסימן ואת תקופת הרשות (סעיף 51) ^[4].

לרישום יש גם ערך הגנתי למזכה. סעיף 41 מאפשר לבטל סימן שלא נעשה בו שימוש בתום לב בשלוש השנים שקדמו לבקשת הביטול, ולפי סעיף 41(ו) שימוש של בעל רשות רשומה, בכפוף לפיקוח בעל הסימן, נחשב שימוש בסימן ^[4]. ברשת שבה רק זכיינים פועלים בשטח, הרישום מוכיח שהמותג בשימוש.

ידע וסוד מסחרי

חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט–1999, מגדיר סוד מסחרי כמידע עסקי שאינו נחלת הרבים, שסודיותו מקנה יתרון עסקי, ושבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור עליו ^[5]. שימוש בסוד בניגוד לחיוב חוזי הוא גזל סוד מסחרי לפי סעיף 6 ^[5]. המשמעות למזכה: מדריך התפעול, המתכונים ורשימות הספקים מוגנים רק אם הם מסומנים כסודיים, נמסרים בהרשאה מוגבלת ומוחזרים בסיום.

לזכיין יש כאן הגנה חשובה. לפי סעיף 3(4) לכללי פטור הסוג, הפטור לא חל אם המזכה מגביל שימוש בידע אחרי תום ההסכם גם כשהידע כבר נחשף ברבים או ניתן להשגה במאמץ סביר ^[1]. ידע כללי שהזכיין צבר בענף אינו "סוד" של הרשת.

נכסים דיגיטליים דורשים התייחסות נפרדת: דומיין, עמודי רשתות חברתיות, פרופיל עסקי במפות ומספרי טלפון. מזכה צריך לקבוע שהם רשומים על שם הרשת. זכיין צריך לדעת מראש מה יעבור לרשת בסיום.

כמה זמן אפשר לאסור על זכיין להתחרות אחרי סיום ההסכם?

אין בישראל מספר קבוע בחקיקה. בית משפט יבחן תניית אי־תחרות לאחר סיום לפי סבירותה: משך, אזור, היקף הפעילות האסורה והאינטרס הלגיטימי שהיא מגינה עליו, ובראשו הגנה על ידע וסוד מסחרי. תניה רחבה מדי חשופה גם לטענה של תנאי מקפח בחוזה אחיד (סעיף 4(5) לחוק החוזים האחידים) ^[3].

באיחוד האירופי יש אמת מידה ברורה שכדאי להכיר. תקנה 2022/720 מאפשרת אי־תחרות אחרי סיום ההסכם רק אם היא נוגעת למוצרים מתחרים, מוגבלת למקום שממנו פעל הזכיין, הכרחית להגנה על ידע שהועבר, ונמשכת שנה לכל היותר ^[11]. אותה תקנה מתירה איסור בלתי מוגבל בזמן על שימוש בידע שלא הפך לנחלת הכלל ^[11].

ההבחנה הזו מועילה גם בניסוח ישראלי. איסור על שימוש בידע סודי יכול להיות ממושך. איסור כללי לעסוק בתחום הוא רחב יותר, ולכן מוצדק רק כשהוא מוגבל בזמן ובמקום. על האיזון בין הגנה על ידע לבין חופש העיסוק ראו גם מתי סעיף אי־תחרות תקף ואיך מנסחים סעיף סודיות.

אילו בטוחות מקובלות בהסכם זכיינות, ומה הן שוות?

הבטוחות הנפוצות הן ערבות אישית של בעלי השליטה בזכיין, ערבות בנקאית, פיקדון ומשכון על ציוד הסניף. רוב הזכיינים פועלים דרך חברה בע"מ, ולכן בלי בטוחות המזכה עלול לגלות שהחוב רשום על חברה ריקה.

ערבות אישית: האם חלות הגנות "ערב יחיד"?

ברוב המקרים לא. לפי חוק הערבות, התשכ"ז–1967, ההגנות המוגברות של "ערב יחיד" חלות רק כשהנושה עוסק במתן הלוואות או אשראי, ורק כשהערב אינו "בעל עניין" בתאגיד החייב ^[6]. מזכה אינו בדרך כלל נותן אשראי במובן הזה, ובעל השליטה בתאגיד הזכיין הוא בעל עניין בו. לכן ערבותו נשלטת בדרך כלל על ידי הכללים הכלליים של חוק הערבות.

למזכה המשמעות היא שהערבות צריכה להיות מנוסחת היטב: היקף, תקרה, תקופה ומה קורה כשההסכם מוארך או משתנה. לזכיין המשמעות היא שכדאי לנהל משא ומתן על תקרה ועל מועד פקיעה, ולא להניח שהחוק יגן עליו.

משכון על ציוד וזכויות

מזכה שרוצה עדיפות על ציוד הסניף יכול ליצור משכון ולרשום אותו במרשם הבטוחות של רשות התאגידים. לפי דף השירות של הרשות, הרישום נעשה באופן מקוון, נכנס לתוקף מיד לאחר אישור כל הצדדים במערכת ההזדהות הלאומית, ומתבטל אם צד לא חתם בתוך 10 ימים ^[7]. כשהזכיין הוא חברה, יש לבדוק גם את חובות הרישום אצל רשם החברות.

הנכס המסחרי ותקופת השכירות

מיקום הסניף הוא לעיתים הנכס החשוב ביותר בעסקה. הסיכון הנפוץ הוא תקופת שכירות קצרה מתקופת הזיכיון, או שכירות על שם הזכיין בלבד, כך שבסיום הרשת מאבדת את המיקום. מבנה מקובל הוא שכירות ראשית על שם הרשת ושכירות משנה לזכיין, או זכות של הרשת להיכנס לנעלי הזכיין בהסכם השכירות. רקע על דיני השכירות עצמם יש במדריך לחוק השכירות והשאילה.

האם רשת זכיינות אחראית לעובדים של הזכיין?

ככלל, המעסיק הוא הזכיין ולא הרשת, אבל הרשת עלולה להיתבע כמעסיקה במשותף אם היא שולטת בפועל בתנאי ההעסקה. בתי הדין לעבודה בוחנים מי מעסיק את העובד לפי המציאות ולא לפי החוזה. לכן מעורבות של הרשת בגיוס, בשיבוץ, בקביעת שכר או בפיטורים יוצרת חשיפה.

חשוב להבחין בין זכיינות לבין העסקה באמצעות קבלן שירותים. החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב–2011, מטיל על מזמין שירות אחריות לזכויות עובדי הקבלן בענפים מוגדרים: שמירה ואבטחה, ניקיון, והסעדה כשהיא ניתנת לעובדי המזמין ^[8]. הסכם זכיינות רגיל אינו נכנס לרשימה הזו, אבל רשת שמפעילה בסניפים שלה גם קבלני ניקיון או שמירה כפופה לחובות האלה.

ברשת יש גם סיכון רוחבי. כשכל הסניפים עובדים לפי אותו נוהל ואותה תוכנת שכר, טעות אחת בתלוש משוכפלת לכל הסניפים. כדי לצמצם את החשיפה, מזכה צריך להפריד בין סטנדרט המותג לבין ניהול כוח האדם: ההסכם קובע איך השירות נראה, ולא את מי מעסיקים ובאיזה שכר.

• הסכם הזכיינות קובע במפורש שהזכיין הוא המעסיק הבלעדי של עובדיו.
• ההדרכות של הרשת עוסקות בסטנדרט השירות, ולא בניהול שוטף של עובדים.
• הזכיין מתחייב לעמוד בדיני העבודה ולהציג בקרת שכר תקופתית.
• ההסכם כולל שיפוי של הרשת אם עובד של הזכיין תובע אותה.

להרחבה על המבחנים לקביעת מעסיק ראו עובד או קבלן עצמאי: המבחנים המשפטיים והעסקת עובדי קבלן ואחריות המעסיק בפועל.

האם הסכם זכיינות הוא חוזה אחיד, ומה זה משנה?

לעיתים קרובות כן. חוק החוזים האחידים מגדיר חוזה אחיד כנוסח שתנאיו נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו לחוזים רבים עם אנשים בלתי מסוימים ^[3]. הסכם זכיינות שהרשת מחתימה עליו את כל הזכיינים, בלי משא ומתן אמיתי, עשוי להיכנס להגדרה. תניה שהצדדים הסכימו עליה במיוחד לחוזה מסוים אינה נחשבת "תנאי" לצורך החוק ^[3].

לפי סעיף 3 לחוק, בית משפט יבטל או ישנה תנאי מקפח בחוזה אחיד ^[3]. סעיף 4 קובע חזקות לתנאים מקפחים, וכמה מהן רלוונטיות במיוחד לזכיינות: זכות בלתי סבירה של הספק לבטל או לשנות חיובים, זכות לשנות מחיר על דעתו בלבד, הגבלה בלתי סבירה על התקשרות עם אחרים, ופיצויים מוסכמים בלתי סבירים ^[3].

מעל כל אלה עומד סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי): קיום חיוב, וגם שימוש בזכות חוזית, צריכים להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב ^[2]. מזכה שמפעיל זכות ביטול חוזית כדי להשתלט על סניף מצליח, או זכיין שמנצל פרצה כדי להפסיק לשלם תמלוגים, עלולים לגלות שבית המשפט בוחן לא רק את לשון ההסכם אלא גם את האופן שבו הופעלה הזכות.

איך מסיימים הסכם זכיינות, ומה קורה ביום שאחרי?

הסכם זכיינות מסתיים בתום התקופה, בהסכמה, או בביטול בשל הפרה. בהסכם לתקופה בלתי קצובה, מקובל לדרוש הודעה מוקדמת סבירה. כללי פטור הסוג מתייחסים לכך במפורש: הסכם שכובל צד לתקופה ארוכה בלי אפשרות להשתחרר בהודעה סבירה מראש עלול לאבד את הפטור ^[1]. ביטול בשל הפרה צריך לעמוד בדרישות של דיני החוזים, ובסעיף 39 לגבי תום לב ^[2].

יום הסיום הוא נקודת החיכוך העיקרית. כדאי שההסכם יקבע מראש מה יקרה בו, כדי שהצדדים לא יתווכחו על כך כשהיחסים כבר עכורים:

1. הסרת השילוט והמיתוג בתוך פרק זמן מוגדר.
2. החזרת מדריך התפעול וכל חומר סודי, ומחיקת עותקים דיגיטליים.
3. העברת נכסים דיגיטליים: דומיין, עמודי רשתות, מספרי טלפון ופרופילים עסקיים.
4. זכות של הרשת לרכוש ציוד או מלאי לפי מנגנון שווי מוסכם.
5. גורל הנכס המסחרי: הסבת השכירות או פינוי.
6. גמר חשבון: תמלוגים, יתרות קרן שיווק ומימוש בטוחות.
7. תחילת תקופת אי־התחרות, אם נקבעה.

זכיין שרוצה לצאת לפני הזמן צריך לבדוק שלוש אפשרויות: סעיף יציאה בהסכם, מכירת הזיכיון לזכיין אחר באישור הרשת, או הסכם פרידה. ניסיון "לברוח" מהסכם בלי מנגנון חושף אותו לתביעה על הפרה, ולעיתים גם למימוש הערבות האישית. על הצעדים כשהצד השני מפר ראו הפרת חוזה מסחרי, ועל דרכים לסיים סכסוך בלי ליטיגציה ראו גישור, בוררות והסדרים מחוץ לבית המשפט.

צ'קליסט: מה לבדוק לפני חתימה על הסכם זכיינות?

הבדיקה שונה לכל צד, כי האינטרסים הפוכים: המזכה רוצה שליטה ויכולת שכפול, והזכיין רוצה ודאות כלכלית ודרך יציאה. הטבלה מרכזת את הבדיקות החשובות לכל צד. לזכיין שרוכש סניף קיים מומלץ להוסיף גם בדיקת נאותות לעסק הנרכש.

מילון מונחים

שאלות נפוצות על הסכם זכיינות

מקורות

1. כללי התחרות הכלכלית (פטור סוג להסכמי זכיינות) (הוראת שעה), התשס"א–2001, נוסח מעודכן כולל תיקון התשפ"ז (2001, עדכון 2026)
2. חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 – סעיפים 12, 15 ו־39 (1973)
3. חוק החוזים האחידים, התשמ"ג–1982 – סעיפים 2–4 (1982)
4. פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב–1972 – סעיפים 41, 50–52 (1972)
5. חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט–1999 – סעיפים 5–6 (1999)
6. כל זכות – הגדרת ערב יחיד לפי חוק הערבות, התשכ"ז–1967 (2026)
7. רשות התאגידים, משרד המשפטים – רישום מקוון של בטוחות (משכונות) במרשם הבטוחות (2026)
8. איגוד לשכות המסחר – החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה: הנחיות למזמיני שירות (2012)
9. הר־נוי, ז. "חובת הגילוי בדיני זכיינות בישראל", משפטים על אתר, האוניברסיטה העברית (2024)
10. U.S. Federal Trade Commission – Franchise Rule, 16 CFR § 436.3 (Cornell LII) (2007)
11. Commission Regulation (EU) 2022/720 on vertical agreements – Article 5 (EUR-Lex) (2022)