סטודיו, בו העביר המדריך שיעורים במשך כשבע שנים, טען כי הוא היה עצמאי ונתן שירות כנגד חשבוניות. אלא שהשופט בחן את מהותם של הדברים והגיע למסקנה שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק.

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הורה לסטודיו לשלם כ-100,000 שקלים למדריך שפוטר ב-2016 בתום למעלה מ-7 שנות עבודה. השופט אורן שגב דחה את עמדת החברה וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעסיק לכל אורך התקופה, וזאת על אף שהתובע קיבל את התשלום כנגד חשבוניות כמו אצל עוסק עצמאי.

התובע טען שיש להכיר בו כעובד שכיר של החברה, ולחייב אותה לשלם לו זכויות סוציאליות וכן פיצויי פיטורין.

טענתו התבססה בעיקר על "מבחן ההשתלבות": לטענתו, הוא השתלב בחברה ושימש במדריך בשני סניפיה, השתמש במתקנים שלה, היה חלק ממצבת המדריכים וחלק אינטגרלי מפעילותה.

החברה (הנתבעת) טענה כי למעט מספר חודשים קצרה בתחילת התקופה, התובע לא היה עובד אלא נתן את שירותיו כעצמאי.

בין היתר, נטען כי התובע הנפיק חשבוניות, לא נחתם עמו הסכם התקשרות ולא ניתן לו כרטיס עובד, הוא התנהל כעצמאי בכל הנוגע לתשלום ביטוח לאומי ולתשלום, היתה לו שליטה על רווחיו, והוא אף קיבל שכר גבוה יותר כעצמאי מאשר זה שהשתכר כשכיר.

בנוסף טענה החברה כי התובע נתן שירותים למכוני כושר נוספים וקבע לעצמו את סדרי עבודתו.

תחושת שייכות

באופן כללי, השופט שגב הסביר ששאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק לא נקבעת בהתאם להגדרת הצדדים, אלא היא נלמדת ממכלול נסיבות המקרה, באמצעות מספר מבחנים (מבחן ההשתלבות, פיקוח, תלות כלכלית, קשר אישי, ועוד).

לגופו של עניין, בחינת הדברים הובילה למסקנה כי "יש לראות את התובע כעובד הנתבעת ומשכך הוא זכאי לתשלום זכויות הנובעות מהכרה זו."

בין היתר, השופט הצביע על כך שבמשך השנים התשלום השעתי לו זכה התובע עלה בהדרגה, בהתאם לדרישות "ליישר" קו עם יתר המדריכים, ותמונתו אף הוצגה באתר החברה באופן היוצר "תחושת שייכות".

ב"פן השלילי" של מבחן ההשתלכות, השופט שוכנע שלא התקיימו קריטריונים של עסק עצמאי בפעילות התובע, ובהם מאפיינים של סיכוי לרווח, סיכון להפסד ונשיאה בעול ההשקעות באמצעי ייצור והעסקת עובדים.

השופט ציין כי אין העובדה שהתובע קיבל תשלום כנגד חשבוניות ולא נחתם הסכם העסקה, מהווה סממן שאין לתת לו משקל רב, ושאינו מכריע את הכף.

לאחר פירוט זכויותיו של התובע, השופט הורה לחברה לשלם סך כולל של כ-100,000 שקלים (וכן הוצאות משפט בסך 7,500 שקל) בגין פיצויי פיטורים, אי עריכת שימוע, היעדר הפרשות לקופת תדמולים, דמי הבראה וחג, ופדיון חופשה.

בתוך כך נדחתה טענת התובע לפיצוי בגין פיטורים על רקע מצב רפואי, שכן מלבד קירבה בזמנים לא הוכח כי זו היתה הסיבה לפיטוריו.

• ב"כ התובע: עו"ד אילן שטאובר
• ב"כ הנתבע: עו"ד אבי גפן

עו"ד אשר אפריאט עוסק/ת ב- דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסקדין