הפצת לשון הרע ברשתות חברתיות שונה באופן מהותי מלשון הרע מסורתית בכמה היבטים קריטיים:

1. מהירות ההפצה והתפוצה: פוסט, ציוץ או סרטון יכולים להגיע לאלפי ואף מיליוני אנשים בתוך שעות, לעומת הפצה מסורתית שהייתה איטית ומוגבלת בתפוצה.
2. עמידות התוכן: תוכן דיגיטלי נשאר ברשת לעד וניתן לאתרו דרך מנועי חיפוש גם שנים לאחר הפרסום המקורי.
3. הקושי בתיקון הנזק: גם אם התוכן הוסר, יתכן שהועתק, שותף או צולם על ידי אחרים, מה שמקשה מאוד על "מחיקת" הנזק.
4. אנונימיות לכאורה: מפרסמים רבים חשים מוגנים מאחורי אנונימיות המדיה החברתית, מה שמוביל להתנהגות חסרת אחריות.
5. השלכות תעסוקתיות וחברתיות: בגלל החשיפה הרחבה, נזקי המוניטין בעידן הדיגיטלי יכולים להיות הרסניים יותר לקריירה ולמערכות יחסים.

לצורך הגשת תביעת לשון הרע דיגיטלית מוצלחת, יש להוכיח שלושה מרכיבים עיקריים:

• פרסום: כי הדברים פורסמו לאחר מלבד הנפגע. ברשת, כל שיתוף, לייק, או אפילו צפייה מרובה יכולה להיחשב כפרסום.
• תוכן פוגעני: כי התוכן עלול להשפיל את האדם, לבזותו, או לפגוע בתעסוקתו, במשלח ידו או בעסקיו.
• חיבור לנפגע: כי קיים קשר ברור בין התוכן לבין התובע, ושאנשים סבירים היו מזהים שהדברים מתייחסים אליו.

בית המשפט מתייחס בחומרה רבה יותר ללשון הרע דיגיטלית, בשל פוטנציאל ההפצה האדיר והנזק המתמשך שהיא גורמת.

דליפת מידע יכולה להיחשב כהפרת פרטיות ועוולה נזיקית במספר מצבים:

1. הפרת חובת סודיות: כאשר עובד או גורם פנימי מעביר מידע סודי ללא רשות.
2. חשיפת מידע אישי רגיש: כמו פרטים רפואיים, מצב כלכלי, העדפות מיניות, או מידע משפחתי פרטי.
3. שימוש לרעה במידע: כאשר המידע הדלוף מנוצל לפגיעה באדם, להטרדתו או לסחיטתו.
4. הפרת התחייבות משתמעת: גם ללא הסכם סודיות כתוב, קיימת חובת נאמנות וסודיות משתמעת ביחסי עובד-מעביד ובקשרים מקצועיים.
5. עמידה בתנאי החוק להגנת הפרטיות: החוק הישראלי מגדיר באופן ספציפי מהי הפרת פרטיות, כולל בילוש, האזנה, צילום ופרסום מידע פרטי.

אחריות מנהלי קבוצות ופלטפורמות דיגיטליות היא נושא מורכב שנמצא בהתפתחות מתמדת:

• מנהל קבוצה פעיל: שמפקח, מעריך, או מאשר תוכן לפני פרסומו - עשוי להיחשב כמעורב ישירות ולשאת באחריות.
• אי הסרה לאחר התראה: כאשר מובאת לידיעת המנהל או הפלטפורמה תלונה על תוכן פוגעני, ואינם פועלים להסירו בתוך זמן סביר.
• עידוד או הסתה: אם המנהל מעודד, משתתף באופן פעיל, או יוצר אווירה שמעודדת תוכן פוגעני.
• פלטפורמות גדולות: רשתות חברתיות גדולות כמו פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם נהנות מסעיף "נמל בטוח" בחוקי הגנת הפרטיות במדינות רבות, אך גם חובות אלו משתנות ומתפתחות.
• התרשלות בפיקוח: כאשר קיים אופי קבוע של תוכן פוגעני בקבוצה, והמנהל לא נוהל בצעדים סבירים למניעה.

איסוף ראיות לתביעת נזיקין דיגיטלית דורש גישה שיטתית ומיומנת:

1. תיעוד המסך (Screenshot): צילום המסך עם תאריך ושעה, כולל כתובת האתר המלאה (URL).
2. שמירת קישורים מקוריים: שמירת הלינקים לפרסום הפוגעני.
3. הוכחת תפוצה: תיעוד מספר הצפיות, השיתופים, הלייקים והתגובות.
4. אימות זהות המפרסם: איסוף מידע מזהה כמו כתובת IP, פרטי משתמש, כתובת אימייל מקושרת.
5. בקשה להוראה לשימור ראיות: פניה לבית המשפט להורות לפלטפורמה לשמור על הראיות לפני שיימחקו.
6. שימוש במומחה דיגיטלי: פעמים רבות נדרש מומחה IT או בילוש דיגיטלי לשימור ראיות באופן מקצועי ומקובל בבית המשפט.
7. תיעוד הנזק: שמירת ראיות לנזק שנגרם - איומים, פגיעה תעסוקתית, פגיעה בשם הטוב.

קיימות מספר דרכי פעולה משפטיות להסרת תוכן פוגעני מהרשת:

• פנייה ישירה לפלטפורמה: מרבית הרשתות החברתיות מאפשרות דיווח על תוכן פוגעני דרך מערכות הדיווח הפנימיות שלהן.
• צו מניעה זמני: פנייה מהירה לבית המשפט לצו מניעה שיחייב את המפרסם או את הפלטפורמה להסיר את התוכן באופן מיידי.
• פנייה למרכזי הסרה: בישראל פועלים מרכזי הסרה ייעודיים לסיוע בהסרת תוכן פוגעני.
• בקשה לצו הפסקה: בקשה לבית המשפט להוציא צו המונע מהמפרסם להמשיך ולפרסם תוכן דומה.
• פניה לגוגל להסרה מתוצאות חיפוש: ניתן לפנות לגוגל בבקשה להסיר קישורים פוגעניים מתוצאות החיפוש בהתאם לתנאיהם.
• פעולה נגד הפלטפורמה: במקרים מסוימים, ניתן לתבוע את הפלטפורמה עצמה אם התרשלו בהסרת תוכן פוגעני לאחר שהובא לידיעתם.

הפיצוי בתביעת נזיקין דיגיטלית יכול לכלול מספר רכיבים:

1. פיצוי על נזק ממוני: אובדן הכנסה, פגיעה בעסקים, הוצאות משפטיות, והוצאות להסרת התוכן ולשיקום המוניטין.
2. פיצוי ללא הוכחת נזק: לפי חוק איסור לשון הרע, ניתן לקבל פיצוי של עד 75,000 ש"ח (נכון לשנת 2023) ללא צורך להוכיח נזק ממשי.
3. פיצוי על נזק לא ממוני: על סבל, עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב, ופגיעה בפרטיות.
4. פיצוי עונשי: במקרים חמורים של רשלנות בוטה או כוונה לפגוע, בית המשפט עשוי לפסוק פיצוי עונשי להרתעה.
5. שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט: במקרים רבים, בית המשפט פוסק גם את שכר הטרחה של עורך הדין ושאר הוצאות ההליך.
6. פרסום התנצלות או תיקון: לעתים בית המשפט מורה על פרסום התנצלות או תיקון בגודל ובמיקום דומים לפרסום המקורי הפוגעני.

הגנה על פרטיות המידע בארגון דורשת גישה רב-שכבתית:

• הסכמי סודיות והגבלות גישה: חתימה על הסכמי סודיות עם כל העובדים והספקים, והגבלת גישה למידע לפי עקרון "הצורך לדעת".
• ניטור ובקרה דיגיטלית: מערכות ניטור לגישה למידע רגיש, התראות על פעילות חריגה, ורישום לוגים של גישה למידע.
• מדיניות שימוש נאות: קביעת מדיניות ברורה לגבי שימוש בציוד ארגוני, רשתות חברתיות, ושיתוף מידע.
• הדרכה והכשרה: הדרכת עובדים בנושאי הגנת מידע, סיכוני סייבר, והשלכות משפטיות של דליפת מידע.
• הגנה טכנולוגית: הצפנה, גיבויים, הגנה מפני תוכנות זדוניות, והגבלת אפשרויות העתקה והעברה של מידע.
• תוכנית התאוששות מאסון: תוכנית מסודרת להתמודדות עם דליפת מידע אם וכאשר תתרחש.
• ביטוח סייבר: רכישת ביטוח סייבר שיכול לסייע בעלויות הטיפול באירועי דליפת מידע.

נושא ההתיישנות בתביעות נזיקין דיגיטליות הוא מורכב ויש להתייחס אליו בזהירות:

1. תקופת התיישנות בסיסית: בדרך כלל, תביעות נזיקין מתיישנות לאחר 7 שנים מהמועד בו נגרם הנזק.
2. מועד תחילת ההתיישנות: ישנה מחלוקת האם המועד הוא מפרסום התוכן המקורי, או מכל פרסום חוזר, שיתוף, או חשיפה מחודשת.
3. תוכן מתמשך: כאשר תוכן פוגעני נשאר זמין ברשת, יש הטוענים שהנזק הוא מתמשך ולכן תקופת ההתיישנות מתחילה מחדש.
4. גילוי הנזק: במקרים של דליפת מידע סמויה, תקופת ההתיישנות עשויה להימנות מהמועד בו נודע לנפגע על הדליפה.
5. הפצה מחודשת: כל הפצה מחודשת של התוכן הפוגעני יכולה להתחיל תקופת התיישנות חדשה לגבי אותה הפצה ספציפית.
6. הפסקת ההתיישנות: הגשת תביעה, או הכרה בחוב, מפסיקה את מרוץ ההתיישנות.

בשל מורכבות הסוגיה, מומלץ להתייעץ עם עורך דין מומחה בהקדם האפשרי ולא להסתמך על חישוב עצמי של תקופת ההתיישנות.

אחריות מעסיק למעשי עובד ברשתות חברתיות יכולה להתעורר במספר מצבים:

• פעולה במסגרת התפקיד: כאשר העובד פרסם את התוכן הפוגעני כחלק מתפקידו או לקידום ענייני המעסיק.
• שימוש בכלים ארגוניים: כאשר העובד השתמש בחשבון רשת חברתית ארגוני, דואר אלקטרוני של החברה, או ציוד ארגוני לפרסום התוכן הפוגעני.
• הסכמה או אישור מפורש: כאשר המעסיק ידע על התוכן הפוגעני ולא פעל להסירו או לגנותו.
• חוסר פיקוח והדרכה: כאשר המעסיק לא קבע מדיניות ברורה לשימוש ברשתות חברתיות ולא הדריך את עובדיו בנושא.
• יצירת רושם של ייצוג: כאשר העובד יצר רושם שהוא פועל בשם המעסיק או כנציגו, גם אם לא קיבל לכך הרשאה מפורשת.
• אי נקיטת פעולה לאחר תלונה: כאשר הובאה לידיעת המעסיק תלונה על תוכן פוגעני שפרסם עובד, והוא לא נקט פעולה סבירה להסרתו או לטיפול בעובד.

מעסיקים נבונים יקבעו מדיניות שימוש ברשתות חברתיות, יכשירו את עובדיהם, ויפקחו על יישום המדיניות כדי לצמצם את החשיפה לסיכונים משפטיים אלו.