אשם תורם מול אחריות מוחלטת

דיני הנזיקין הישראליים ניצבים בפני דילמת יסוד: עד כמה ראוי לפצות את הנפגע על נזקו, ומהו חלקו שלו בגרימת הנזק? בצד האחד עומדת אחריות מוחלטת – הסדר משפטי המטיל חבות על המזיק ללא צורך להוכיח רשלנות או אשם מוסרי, מתוך תפיסה כי יש להגן על הנפגע ולהבטיח את פיצויו. בצד האחר מצוי אשם תורם – מנגנון המאפשר להפחית מפיצוי הנפגע, אם התנהגותו היא שגרמה, כולה או חלקה, לנזקו הוא.

המאמר שלפניכם מבקש לבחון את נקודת המפגש המורכבת בין שני עקרונות אלה. מחד, האחריות המוחלטת משקפת גישה סוציאלית המעמידה את פיצוי הנפגע בראש סדר העדיפויות, ומתייחסת לנזק כאל "סיכון" שיש להטיל על מי שהפעילות המסוכנת נמצאת בשליטתו. מאידך, אשם תורם מגלם את התפיסה האינדיבידואליסטית-מוסרית, שלפיה אין להטיל את מלוא משא הנזק על המזיק, כאשר הנפגע עצמו תרם להתרחשותו ברשלנות.

הדיון יפתח בהבהרת יסודותיה של האחריות המוחלטת, תוך התייחסות לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולאחר מכן יידון מנגנון האשם התורם – סעיף 68 לפקודת הנזיקין – והאופן שבו הוא מיושם בפסיקה. לאחר מכן נבחן את המתח ביניהם, ונתמקד בשאלה מתי ראוי להפעיל את האשם התורם גם במקרים של אחריות מוחלטת, ומתי יש להימנע מכך מטעמים של מדיניות משפטית. לבסוף, נציג ניתוח פסיקה עכשווית ונתווה מגמות לעתיד.[1][2]

1. אחריות מוחלטת – יסודות וטווח יישום

האחריות המוחלטת בדיני נזיקין פירושה כי המזיק חב בפיצוי ללא צורך להוכיח רשלנות או כוונה מצדו. בישראל, הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. החוק מטיל על נהגים אחריות מוחלטת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, ללא תלות בשאלת האשם, ובמקביל מחייב בביטוח חובה לכיסוי נזקי הגוף.[3] כך, נפגעים זכאים לפיצוי גם אם תרמו באופן חלקי לתאונה, כל עוד לא פעלו במכוון לגרום לה.

מעבר לתאונות דרכים, אחריות מוחלטת מוכרת גם במקרים של פעילות מסוכנת (כגון שימוש בחומרים מסוכנים) או הפרת חובה חקוקה.[9] עם זאת, היקפה מצומצם יותר לעומת אחריות בשל רשלנות.

2. אשם תורם – המנגנון המשפטי

אשם תורם (contributory fault) מוגדר בסעיף 68 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש):[2]

כלומר, אשם תורם אינו שולל את הזכות לפיצוי, אלא מקטין אותה בהתאם לחלקו של התובע באחריות לנזק. בתי המשפט בישראל נוקטים בשני מבחנים עיקריים לקביעת שיעור האשם התורם: מבחן האדם הסביר (האם התובע נהג בזהירות סבירה) ומבחן האשם המוסרי (מידת החריגה מהתנהגות ראויה).[9]

2.1 אשם תורם מול אחריות מוחלטת – נקודת החיכוך

הקושי המרכזי עולה בהפעלת אשם תורם כהגנה במקרים של אחריות מוחלטת או עוולות מכוונות. הפסיקה הישראלית מכירה בכך כי "במקרים של עוולות מכוונות, קיים קושי להרשות לנתבע הפועל בחוסר תום לב ליהנות מההגנה, במיוחד כאשר התובע פעל רק ברשלנות תורמת".[2] עם זאת, הפסיקה מכירה במקרים שבהם אשם תורם עשוי להגיע ל-100% ובכך לשלול את אחריות הנתבע לחלוטין (למשל, כאשר התנהגות התובע היא הגורם המכריע לנזק).[2]

דוגמה מעניינת לכך היא פסק דין אלוביץ', בו נקבע כי למשקיע מנוסה שהיה בעל תיק ניירות ערך, אשר לא הורה למדינה כיצד לפעול עם חלקו בתיק שנתפס, ייזקף אשם תורם בשיעור של 100%.[6] המקרה ממחיש כי גם כאשר קיימת אחריות מצד הנתבע (המדינה), התנהגות התובע עשויה להוות את הגורם הדומיננטי לנזק.

3. מבט השוואתי – בין המזיק לנפגע

המשפט הישראלי נוקט בגישה מעניינת בהשוואת רמת הזהירות הנדרשת מהמזיק לזו הנדרשת מהנפגע. בעוד שהמבחן למזיק הוא אובייקטיבי (אדם סביר), המבחן לנפגע נוטה להיות סובייקטיבי יותר, מתוך הכרה כי "סטנדרט הסבירות להגנה עצמית עשוי להיות נמוך יותר מהסטנדרט להגנה על אחרים".[2] גישה זו, המשקפת שיקולי מדיניות של פיצוי והרתעה, מובילה לכך שבמקרי פגיעות גוף של עובדים, הנטייה היא למזער את חלקו של העובד באשם התורם.

4. מבחנים להערכת אשם תורם

בתי המשפט בישראל משתמשים בשני מבחנים עיקריים להערכת שיעור האשם התורם:[9]

4.1 התאבדות כאשם תורם – עמימות בפסיקה

הפסיקה הישראלית מגלה עמימות בכל הנוגע להתאבדות כבסיס לאשם תורם. בשני מקרים דומים, הגיעו בתי המשפט למסקנות שונות:

• עניין אבו סעדה: אסיר שניסה להתאבד וכשל, והמדינה לא סיפקה לו טיפול רפואי הולם – נקבע כי הוא נושא ב-50% אשם תורם.[2]
• עניין הדסה: מאושפזת שהתאבדה בבית החולים – נשלל אשם תורם, משום שבית החולים נטל על עצמו את חובת השמירה על המטופלת.[2]

5. סיכום ומבט לעתיד

המשפט הישראלי מציג מודל מרתק של איזון דיאלקטי בין עקרונות לכאורה מנוגדים: האחריות המוחלטת, המעניקה הגנה רחבה לנפגע ומפחיתה את נטל ההוכחה המוטל עליו, מול אשם תורם, המהווה כלי בידי בית המשפט להטיל על הנפגע חלק באחריות לנזקו. האיזון בין השניים אינו סטטי; הוא משתנה על פי נסיבות המקרה, סוג העוולה, מעמדם של הצדדים, ושיקולי מדיניות רחבים יותר של צדק חלוקתי, יעילות כלכלית והרתעה.

המגמה בפסיקה ובספרות בשנים האחרונות מצביעה על גמישות הולכת וגוברת. מצד אחד, ניכרת הרחבה של תחומי האחריות המוחלטת, בין היתר בהקשר של תאונות עבודה ואחריות המדינה לנזקי אזרחים.[10] מצד שני, אשם תורם אינו הולך ונעלם; הוא מהווה מנגנון חשוב המאפשר לבתי המשפט להתאים את גובה הפיצוי למשקל הכיסוי של כל צד, תוך הבחנה בין נפגעים "תמימים" לבין מי שתרמו תרומה ממשית לנזקם.

התובנה העיקרית העולה מניתוח זה היא כי המתח בין אשם תורם לאחריות מוחלטת אינו מאבק הכרעה בין עקרונות, אלא מסע איזון מתמשך. בתי המשפט נדרשים להפעיל שיקול דעת זהיר, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, כדי להבטיח כי הפיצוי יהיה הוגן, צודק וראוי, ולא יהפוך לכלי ענישה או תגמול יתר.