מאמרים חדשים

תחומי התמחות

צרו קשר

קטגוריות
ארכיון
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
תמונה של ברקוביץ אהרוני זיו עורכי דין

ברקוביץ אהרוני זיו עורכי דין

עוולת הרשלנות

מבוא

עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

הגרעין הרעיוני המצוי בבסיסה של עוולת הרשלנות הוא לאפשר לניזוק לקבל כספים מן המזיק. כלומר פיצוי כספי (אין מדובר על סנקציה פלילית).

על מנת לקבוע מי הוא הניזוק ומי הוא המזיק, נניח, רק לצורך הסבר כאן, כי הניזוק הוא הצד שתובע בבית המשפט (או שמתכוון לתובע בבית המשפט בגין הנזק שקרה לו).

עוולת הרשלנות

כאשר טוענים לקיומה של עוולת הרשלנות, באופן כללי, יש להצביע על התקיימותם של הרכיבים הבאים:

  1. נזק.
  2. קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין קרות הנזק לניזוק.
  3. סטיית המזיק מסטנדרט התנהגות, (מעין "אשם"). כלומר שהייתה חובה על המזיק שלא להזיק לניזוק.

במילים אחרות, רק כאשר המזיק סטה מסטנדרט התנהגות, ובכך גרם נזק לניזוק, אזי הוא התרשל ויהיה עליו לתת פיצוי בשווה כסף בגין התנהגותו (הרשלנית) והמזיקה.

בהינתן כי שלושת הרכיבים הנ"ל מתקיימים בו זמנית ניתן לקבוע (באופן כללי) כי עוולת הרשלנות מתקיימת.

היא אחת מעילות התביעה במסגרת דיני הנזיקין, ויש הטוענים, כפי שציין השופט ברק בפסק-דין גורדון, כי היא העוולה המרכזית בדיני הנזיקין. לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק). אולם הפיצוי אינו אוטומטי, והניזוק נדרש תחילה להוכיח שורה של קריטריונים לפני שיזכה בפיצוי. חרף הדמיון בשם, עוולת הרשלנות הנזיקית אינה זהה לרשלנות הפלילית. בעוד עוולת הרשלנות הנזיקית היא הדרך הנפוצה והשמישה ביותר לזכייה בתביעת נזיקין, במשפט הפלילי אין הרשלנות גרידא מספיקה כדי להטיל אחריות פלילית, ונדרשת לכך הוראה מפורשת בחוק.

ככלל, אדם יחשב רשלן אם הפר תקן התנהגות המקובל בחברה. פקודת הנזיקין, והפסיקה בעקבותיה, לא הסתפקו בהגדרה זו ויצרו שורה של תנאים ומבחנים, במטרה לבדוק האם חב אדם ברשלנות. מבחנים אלו מאפשרים לבתי-המשפט להכריע האם יש להטיל אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות במקרה הנתון, ובמקביל משמשים כמערכת של איזונים ובלמים, המשקללים גם מדיניות חברתית ושיקולי צדק ומוסר.

אולי יעניין אותך גם...

דיני נזיקין

מבוא דיני נזיקין ישנה שורה של מצבים שבהם נגרם נזק לאדם, בין לגופו ובין לרכושו, ובגין הנזק מבקש אותו אדם פיצוי מהמזיק: תאונות, רשלנות, תקיפה,

קרא עוד »

מהי רשלנות

במסגרת עוולת הרשלנות הנזיקית, על מנת לזכות בפיצוי נדרש, בין היתר, להראות כי הופר סטנדרט התנהגות מסוים. את הפרתו של סטנדרט התנהגות זה, אשר כל פרט בחברה נדרש לקיימו, נהוג לכנות "רשלנות".

אם לא הופר סטנדרט ההתנהגות הנדרש על פי מבחני העוולה, או במילים אחרות המזיק אינו רשלן, לא יהיה המזיק חייב בפיצוי. כאשר הניזוק התרשל אף הוא, יופחתו פיצוייו בהתחשב באשם התורם שניתן לייחס לו. נבהיר זאת באמצעות דוגמה: נניח שמיקי נהג ברכבו במהירות המותרת, עם בלמים תקינים, אולם בגלל כתם שמן לא צפוי על הכביש אירעה תאונה. האם בהכרח נאמר שמיקי רשלן? כעת נניח שמיקי נהג עם בלמים בלתי-תקינים, ובמהירות גבוהה מהמותר.

האם כעת תשתנה התשובה? בלשון פשוטה, ניתן לנסח את מהותה של עוולת הרשלנות כהנחיה לפרטים בחברה "נהגו כהלכה!".

במילים אחרות, עוולת הרשלנות דורשת מהפרטים שלא להפר את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהם. אולם כיצד נקבע אותו סטנדרט? הסטנדרט נקבע על ידי השוואת התנהגותו של המזיק להתנהגותה של דמות היפותטית, אשר נקראת "האדם הסביר". האדם הסביר מייצג לכאורה כל פרט ופרט בחברה. לכן, בבואו לבחון האם הופר סטנדרט ההתנהגות, כלומר האם המזיק רשלן, יבחן תחילה בית-המשפט כיצד היה נוהג האדם הסביר בנסיבות העניין.

אם האדם הסביר היה נוהג כפי שנהג המזיק, הרי שלא תוטל על המזיק אחריות. אולם אם האדם הסביר היה נוקט בדרך פעולה אחרת מזו שבה נקט המזיק, נאמר שהמזיק רשלן. אם נחזור לדוגמה, ניתן לומר כי האדם הסביר בנסיבות העניין היה נוהג במהירות המותרת, עם בלמים תקינים. אם מיקי נהג כך, הרי שאינו רשלן, אולם אם נהג במהירות גבוהה מהמותר, עם בלמים לא תקינים, נאמר שהוא רשלן. את תהליך הבדיקה מבצע בית-המשפט בדיעבד, לאחר שאירע הנזק, ואילו הפרט מפעיל את שיקול דעתו מלכתחילה, לפני שאירע הנזק.

בחוק הישראלי מעוגנת עוולת הרשלנות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

כפי שעולה מלשון החוק, ההסדר המשפטי המטיל אחריות בגין רשלנות מנוסח באופן רחב, בצורת עקרון, ולא ככלל חד. הניסוח הכללי של צורת התנהגות ראויה זו, "הסבירה", נועד לאפשר להתאים את הקביעה מהי ההתנהגות הרצויה לנסיבות הקונקרטיות, היות שלא ניתן להגדיר מראש, ביחס לכל מקרה ומקרה, מהי רמת הזהירות הנאותה, הרי מספר המקרים במציאות הוא אינסופי. במילים אחרות, הדין קובע "נוסחה" לפיה נדרשים הפרטים לנהוג. תפקידו של בית-המשפט, ותפקידם של הפרטים, להציב ב"נוסחה" ערכים משתנים, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.

משטר האחריות של עוולת הרשלנות

בנוסף להפרת סטנדרט ההתנהגות, דורשת עוולת הרשלנות את קיומם של קריטריונים נוספים, המכונים יסודות העוולה, אשר יפורטו להלן. אולם, עוולת הרשלנות אינה דורשת כי פעולתו של המזיק נעשתה בכוונה לגרום נזק. גם אם המזיק לא התכוון להרע לאיש, די בכך שהופר סטנדרט ההתנהגות המקובל בחברה. לכן מכונה עוולת הרשלנות עוולה של "אשמה חברתית". בדיני נזיקין נהוג לכנות את דרישת העוולה ביחס למצבו הנפשי של המזיק "משטר אחריות", ועל-כן נהוג לומר כי עוולת הרשלנות היא בעלת משטר אחריות של אשמה חברתית. לדוגמה: אין חשיבות לשאלה האם התכוון מיקי לגרום לתאונה או לאו. די בכך שנהג מעל המהירות המותרת וללא בלמים תקינים, כדי לומר שיש לו "אשמה חברתית", המצדיקה הטלת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות.

מטרות בקביעת הרשלנות כעוולה

כאמור, חשיבותה של עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין רבה, ועל-כן הספרות האקדמית והפסיקה עסקה רבות, במסגרת הדיון בצדק מחלק בדיני נזיקין, במטרות שבקביעתה. נהוג לחלק את מטרות אלה לשניים:

  • הגשמת הצדק בין אדם לחברו, על ידי כך שיפצה המזיק המתרשל, את הניזוק החף מפשע, וישיב את המצב לקדמותו עד כמה שהדבר אפשרי.
  • מטרה תועלתנית בעיקרה, שעניינה מקסום התועלת שמפיקה החברה מהטלת אחריות במקרה נתון. הטלת אחריות המשפטית, במקרים בהם הופר סטנדרט ההתנהגות הרצוי לחברה, אמורה לשמש תמריץ למזיקים פוטנציאלים שלא להתנהג באופן המזיק לחברה, ובכך לשפר וליעל את הרווחה בחברה. לצורך אמדן היעילות הטמונה בהטלת האחריות, מקובל להשתמש בנוסחת הנד.

כך או אחרת, ישנה הסכמה כללית בספרות ובפסיקה, שאין לקבוע מטרה אחת לקביעתה של העוולה, וכל המטרות משמשות יחד בערבוביה.

יסודות עוולת הרשלנות

כדי להצליח בתביעת רשלנות, על הניזוק להוכיח את כל יסודות העוולה, המפורטים בסעיפים 35–36 לפקודת הנזיקין:

  • התרשלות המזיק.
  • חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק.
  • קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק (קשר סיבתי).

חובת הזהירות

הרשלנות היא פונקציה של חובת הזהירות – אין רשלנות, אלא אם הייתה חובת זהירות בצידה. כלומר, לא יחשב מזיק רשלן, אם אינו חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק. לאור הרחבת מעגל המתרשלים באמצעות נוסחת הנד, חובת הזהירות משמשת במידה רבה כבלם של עוולת הרשלנות. כלומר, לעיתים תשתמש הפסיקה בחובת הזהירות כדי להרחיב או לצמצם את עוולת הרשלנות על פי שיקולי מדיניות. כך קרה למשל, כאשר התעוררה השאלה האם יכולים נתבעים לתבוע עדי שקר במשפטם בעוולת הרשלנות, ועלה החשש שבתי המשפט יוצפו בתביעות. בית-המשפט קבע כי אף שעדות שקר היא התרשלות, אין לעדי השקר חובת זהירות כלפי הנאשם, ולכן אינם רשלנים.

במשפט הישראלי מעוגנת חובת הזהירות בסעיף 36 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

עוד באותו נושא…

תוכן עניינים