בצוואה נכתב כי שני הבנים יירשו את הרכוש בחלקים שווים. בתצהיר נכתב כי כל אחד מהם יקבל חלק אחר של בניין. בסכסוך בין אלמנת אחד האחים לבין האח השני הכריע בית המשפט כי התצהיר גובר

בית המשפט המחוזי בנצרת דחה לאחרונה ערעור שהגישה אישה על פסק דין של בית המשפט למשפחה. בפסק הדין התקבלה תביעת אחיו של בעלה המנוח שביקש להצהיר כי הקומה הראשונה בבניין שהותיר אביו, כולל הקרקע שצמודה אליה, שייכת לו על פי תצהיר מתנה שהותיר האב. בפסק הדין ובערעור נדחתה טענת האלמנה כי הצוואה של האב גוברת ויש לחלק את הבניין שווה בשווה ביניהם.

לאב המנוח הייתה חלקה ובה בניין בן שתי דירות אחת מעל השנייה וחצר. כיום אחד מבניו של האב גר בקומה הראשונה ואלמנת הבן השני גרה בקומה השנייה. 

האב ערך צוואה ב-1974 בה ציווה את רכושו בחלקים שווים לשני בניו. שנתיים לאחר מכן הוא ערך בפני עורך דין מסמך בו הצהיר כי הוא נותן במתנה לאחד הבנים (שבהמשך נפטר) את הדירה בקומה העליונה כולל גג המבנה ששטחו 127.6 מ״ר. את הדירה הנמצאת בקומת הקרקע, הכוללת את שטח האדמה בגודל של 731.63 מ״ר, נתן לבנו השני. 

בהמשך האב יזם את רישום הבניין כבית משותף באופן שהדירות, כולל השטחים שהוצמדו להם בתצהיר, נרשמו כחלקות משנה נפרדות. 

האב נפטר ב-1983 וכשנה לאחר מכן נרשמה צוואתו בטאבו באופן ששני הבנים נרשמו כבעלים בחלקים שווים בשתי תתי החלקות. עם פטירת אחד האחים נרשמה אלמנתו במקומו. 

כשביקש האח להסדיר את הרישום על פי תצהיר המתנה הוא נתקל בסירוב האלמנה שסברה כי הצוואה גוברת לעניין חלוקת הזכויות.

בנסיבות אלה הגיש האח תביעה נגד אלמנת אחיו. בפסק הדין בית המשפט למשפחה אימץ את טענת האח לפיה עסקת המתנה תקפה לגבי הדירות והמוצמד אליהן מכוח חזקה, שימוש ורישום הבית המשותף. 

בערעור טענה האלמנה כי יש לקבוע שהבעלות בשתי תתי החלקות משותפת לשני הצדדים באופן המקיים את צוואת המנוח. 

היא טענה שמאז עריכת תצהיר המתנה חלפו 40 שנה כך שעילת התביעה לפיו התיישנה.

במישור המהותי היא עמדה על כך שהיה מקום לקבוע שעסקת המתנה אינה יכולה להיות בתוקף לנוכח הוראות חוק המקרקעין שלפיהן לא ניתן לבצע עסקה בחלק מסוים ממקרקעין.   

האח ביקש לא להתערב בפסק הדין והבהיר כי מדובר במתנה מוגמרת שהוציאה מתכולת נכסי העיזבון את החלקה. 

לא חזר בו

השופטת תמר נסים שי דחתה את הערעור. היא ציינה בין היתר כי עוד בחיי האב נרשמו הדירות שהוענקו לבנים כיחידות נפרדות, באופן המתיישב עם המתנה שנתן. אין גם מחלוקת שהצדדים פעלו על פי המתנה. כל אחד מהבנים גר בדירה שיוחדה לו ועסקת המתנה אף דווחה לרשויות המס. 

היא הוסיפה כי אף שהדירות לא נרשמו על שם הבנים ונותרו רשומות על שם האב, המערערת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי המנוח חזר בו מהמתנה שנתן. 

השופטת הדגישה כי הואיל והמנוח לא חזר בו מהתחייבותו לתת את המתנה, גם יורשיו אינם רשאים לעשות כן. 

כמו כן, בעקבות המתנה המקרקעין והמבנה נגרעו ממצבת נכסיו של האב העומדים לחלוקה בהתאם לצוואה.

גם טענת ההתיישנות נדחתה לאחר שנקבע כי המחלוקות ביחס לשימוש בדירות נולדו לאחרונה.  

האלמנה חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל. 

השופטים שאהר אטרש וערפאת טאהא הצטרפו לתוצאה.

• ב״כ המערערת: עו״ד זידאן טאטור
• ב״כ המשיב:  עו"ד מג'די עאבד ואח'

עו"ד יחזקאל חרלף עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

פורסם באתר פסק דין